פסק-דין בתיק ת"א 1075-09

התובעת נתנה את דירת מגוריה במתנה לנתבעת. אין חולק שאין קרבה ביולוגית או משפחתית בין השתיים, וכי ברקע הדברים עמד סכסוך שבין התובעת לבין בנה.

עניינה של התובענה הוא בשאלת תקפותה של עסקת המתנה.

ר קע עובדתי וטענות הצדדים

1.         התובעת, ש.ס  (להלן: " התובעת"), הינה בעלים מכוח חכירה מאת קרן קיימת לישראל בדירה שברחוב אבן אביתור 6 רמת גן הידועה כחלקה 119/7 בגוש 6183 (להלן:" הדירה").

התובעת, כבת 54 בעת שהוגשה התביעה, מתגוררת בדירה בגפה. יש לה בן יחיד, אסף (אסי) ס.  (להלן: " אסף"), נשוי ואב לילדים. התובעת התאלמנה לפני כ- 15 שנים מאבי בנה, נישאה בשנית והתגרשה לאחר תקופה קצרה. מערכת היחסים של התובעת עם בנה ידעה עליות ומורדות במשך השנים.

הנתבעת, א. ל (להלן:" הנתבעת"), כבת 34 בעת הגשת התביעה, נשואה ואם לילדה - מתגוררת מזה שנים באותו הבנין שבו מתגוררת התובעת.

ההיכרות בין השתיים החלה כבר בנערותה של הנתבעת, כנראה בעקבות מגורי התובעת באותה עת במרחק קצר מבית הורי הנתבעת. בהיות הנתבעת בת 14 נותק הקשר בינה לבין התובעת, והפעם הבאה שבה התראו שוב היתה כעבור כ- 20 שנים, בשנת 2005 - שאז התברר לשתיים באופן מקרי כי הן גרות באותו הבנין ברחוב אבן אביתור 6 ברמת גן.

2.         בערב יום כיפור שחל ביום 21/9/07 נפגשו התובעת והנתבעת בבית כנסת. במהלך פגישה זו הוסכם כי התובעת תעביר את הדירה ללא תמורה לידי הנתבעת. הצדדים חלוקים ביניהם על חילופי הדברים שקדמו להסכמה ועל פרטיה, ואף לגבי מי מהשתיים הגתה את הרעיון.

            עובדה היא שביום 7/10/07 התייצבו התובעת והנתבעת במשרד עו"ד יעקב לוי (להלן: " עו"ד לוי") וחתמו בפניו על תצהירי העברה ללא תמורה של הדירה - התובעת כנותנת המתנה, והנתבעת כמקבלת (מוצג 1 למוצגי הנתבעת); על טופס מש"ח (מוצג 3 למוצגי הנתבעת); שטר העברת זכויות בדירה (מוצג 4 למוצגי הנתבעת); ועל יפוי כוח בלתי חוזר שנחתם על ידי התובעת כאשר מיופה הכוח הוא עו"ד לוי (מוצג 2 למוצגי הנתבעת, להלן: " יפוי הכוח").

אין חולק כי הנתבעת היא שיצרה את הקשר עם עו"ד לוי, ואף קיימה עימו פגישה מקדימה שאז ביקשה ממנו להכין את המסמכים הנדרשים להעברת הדירה ללא תמורה מאת התובעת לנתבעת. ואמנם, המסמכים הוכנו מראש לפני אותה פגישה שאליה הגיעה גם התובעת, שאז הם נחתמו.

3.         באשר לרקע להענקת המתנה והיוזמה לה, לכל אחד מהצדדים גרסה משלו.

לטענת התובעת, בינה לבין הנתבעת התקיים קשר של שכנות, אשר מדי פעם משוחחות זו עם זו. מצבה הגופני והנפשי של התובעת רעוע, לטענתה, ומערכת היחסים שלה עם בנה ידעה כאמור עליות ומורדות. בתקופה הרלוונטית לתובענה התובעת אף היתה מועמדת לפיטורין (ובסופו של יום אמנם פוטרה), דבר שגרם לה ללחץ רב והוביל להסלמת היחסים עם בנה ולמריבה. זו הגיעה לשיאה סמוך לפני ערב יום הכיפורים, עד כדי שהתובעת חשה שבנה נטש אותה. כך קרה שהגיעה לבית הכנסת בערב יום הכיפורים בסערת רגשות, ומשפגשה שם בנתבעת שיתפה אותה במצוקתה וסיפרה לה כי היא "כל כך כועסת" על בנה עד כדי "שבא לה" להענישו (סעיף 7 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, הנתבעת ניצלה את חולשתה ומצבה, וזיהתה "שעת כושר" כדי להשפיע על התובעת להעביר לה את הדירה. מצד אחד, "הזהירה" הנתבעת את התובעת מפני האפשרות שבנה אסף יבקש לנשלה מן הדירה ואף להשליכה לרחוב; ומצד שני אמרה שתהיה כבת לתובעת והציעה לה שזו תעביר לידיה את הדירה, לא כמתנה אלא למשמרת - וכשהיחסים בין התובעת לבנה ישתפרו, הנתבעת תחזיר לה את הדירה (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 7 עד עמ' 18 ש' 25). בהמשך לכך, הנתבעת לקחה את התובעת לעו"ד לוי מתוך ידיעה שהאחרונה שרויה במצוקה נפשית ותוך ניצול מצבה; ובכך גרמה לתובעת לחתום על המסמכים הכרוכים בהעברת הדירה ללא תמורה, בלא שהתובעת היתה מסוגלת להבין את מהות המעשה.

הנתבעת מצידה טוענת, כי היתה זו יוזמה של התובעת שביקשה להעביר לה את הדירה ללא תמורה. אחרי נתק של כ-20 שנה, פגשה הנתבעת בתובעת בשנת 2005 משהתברר שהן שכנות המתגוררות באותו בנין; ולדברי הנתבעת, נוצר בין השתיים קשר חם וקרוב. או אז, בערב יום כיפור שחל בשנת 2007 ובהיותן בבית כנסת, ניגשה התובעת לנתבעת ואמרה לה שהיא רוצה לתת לה במתנה את הדירה. לגרסת הנתבעת, היא סרבה בתחילה והגיבה בכך שאמרה "אני לא יכולה להרשות על עצמי לקבל מתנה, זה כבד עלי", אלא שבמשך שבועיים התובעת לחצה על הנתבעת, לדבריה, עד שהאחרונה התרצתה (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 14-6); ובהמשך לכך קבעה הנתבעת פגישה במשרדו של עו"ד לוי ליום 7/10/07, שאז חתמו השתיים על המסמכים המשפטיים לביצוע עסקת המתנה.

4.         התובעת טוענת כי כשבוע לאחר העסקה, התקשר אליה בנה ובעקבות השיחה עימו "חזרה לעצמה" והתעשתה (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 25-21). מיד לאחר מכן הודיעה התובעת לנתבעת כי היא מתחרטת על כל פעולה שביצעה בקשר עם הדירה; ואולם הנתבעת התעלמה לחלוטין מן התובעת וסרבה למסור לה מידע כלשהו, לרבות מיהו עורך הדין שאליו הגיעו לחתום על העסקה - כאשר התובעת, לטענתה, לא קיבלה לידיה עותק מן המסמכים ואף את שמו של עורך הדין לא זכרה.

מששיתפה התובעת את בנה בעניין ופנו לעורך דין, עלה בידם לברר באמצעות הדיווח שנעשה למשרדי מיסוי המקרקעין - כי עו"ד לוי הוא שטיפל בעסקה. משכך, נשלחה לו ביום 17/12/2007 הודעת ביטול (מוצג 5 למוצגי התובעת), והודעה כאמור נשלחה גם לנתבעת עצמה ביום 16/1/2008 (מוצג 6 למוצגי התובעת), אלא שהנתבעת עמדה על קיום המתנה (להלן: " הודעת הביטול"). בסמוך לכך אף נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על הדירה לטובת הבן אסף, על מנת להגן על זכויות התובעת מפני הנתבעת.

לטענת התובעת, משלא פעלה הנתבעת להשלמת העסקה ברישום בלשכת רישום המקרקעין ואף הערת אזהרה נרשמה על ידה רק ביום 24/1/08, לאחר שזה מכבר קיבלה את הודעת הביטול - לא הושלמה המתנה; ומכאן, שזכותה של התובעת לחזור בה ממנה.

לחלופין, נטען כי העדר הסכמה והעדר גמירת דעת מצידה של התובעת מאפשרים לה לחזור בה ולבטל את המתנה. התובעת תומכת את טענתה זו בחוות דעת מיום 8/3/09 מאת פרופ' מרק וייזר שניתנה לאחר בדיקה פסיכיאטרית שנערכה לה כחודשיים קודם לכן (להלן: " פרופ' וייזר"). מחוות הדעת עולה, לטענת התובעת, כי היא סובלת ממחלת נפש כרונית מזה כשלושים שנה, המתבטאת בין היתר במעשים חסרי שיפוט. על כן, לא היתה אחראית למעשיה בתקופה שבה ביקשה למסור את דירתה לנתבעת.

בנוסף נטען על ידי התובעת, שנסיבות המקרה מצביעות כי חל פגם העולה כדי עושק המזכה אותה בביטולה של המתנה מכוח הוראת סעיף 18 לחוק החוזים; זאת מקום שעסקת המתנה נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת ובחוסר תום לב, כאשר הנתבעת ניצלה את מצבה הרעוע של התובעת שהיתה נתונה בסערת רגשות.